כשנורה צרור היריות ומרים כרעה-נפלה, לא אמרה נואש ועוד ידעה להרגיע את סביבתה. לקחנוה באלונקה אל המשורין הבריטי אך לא הורשה לנו ללוותה לבית-החולים. במשורין ישבו ארבעה חיילים בריטיים, שתחילה הסתכלו בנו ובאלונקה בבוז, אולם בראותם את הפצועה- שינו טעמם. מרים כבשה את אנחותיה...
ואולי היו אלה המרצחים עצמם... כי לא נודע בבירור, אם נורה הכדור מהרובע הערבי או מבית המשטרה, שהטיל אימים על סביבו.
ראיתיה בבית-החולים ביום הרביעי. כולה תמימות ואמונה. כמה סבלנות ושקט פנימי נדרשו ממנה כדי לשאת כאביה ולהאמין ש"יהיה טוב"...
-ב.
מתוך הספר "מצבות עלי דרך", ספר הזכרון של משק יפתח
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.