עם העשור למדינת ישראל מעלים אנו את זכרם של חברינו אשר נפלו במלחמת הקוממיות בכדי לתת לדור הגדל בארץ מושג על אותם הזמנים וביחוד כדי להנציח את זכרם של אלה אשר נפלו על הקמת המדינה.
בשעה זו שאני מעלה את זכרו של יוסף וקנין ז"ל. חבר שהכרתי לפחות שמונה שנים ואשר עשיתי את כל הזמן הזה יחד אתו בגלגולים שונים.
מקרה אחד נשאר חרות בזכרוני והוא לדעתי מסמל את אופיו של יוסף ז"ל.
היה זה בסוף מלחמת העולם השניה. כאשר התארגנה העליה ב' באיטליה נבחרו חברים מתוך היחידות אשר חנו אז באיטליה. יוסף היה בין אותו קומץ של עשרים עד שלושים חיילים אשר עבדו באופן מלא. היקף העבודה של קבוצה זו מפקח דלק, מזון ואנשים ל"אניות" שהפליגו ארצה. את כל האספקה הזו היו צריכים להשיג בכל תחבולה שעלתה בראש, זיוף מסמכים, גנבת מכוניות וכו'.
פעם הוטל על יוסף להוביל לאניה "אנצו סירני" את הציוד האחרון כגון מכשיר קשר, נשק וכל מיני מפות ומכשירים יקרים אחרים. דבר זה הוטל עליו יומיים לפני הפלגת האוניה. בשעה חניה בדרך קרתה לו תאונה מתוך חוסר זהירותבשעת חצית הכביש ברגל, פגעה בו חשמלית ושברה את ידו הימנית. לאחר התאוששות מהכאב הראשון קם וחזר למכונית למרות שאמבולנס בא לקחתו. הוא סרב לנסוע לבית חולים ותוך מאמצים התקשר עם המרכז והודיע על התאונה.
לכאורה מקרה פשוט הוא. אך ברגעים קשים ידע יוסף לשמור על המטרה שהוטלה עליו. אילו נטש את המכונית יכול היה לגרור אחריו כשלון חרוץ לכל הפלוגה ואכזבה מרה לאותם 800 העולים שעלו באותה אניה.
כזה היה יוסף ז"ל. שקט, מסור ונאמן, בלי גבול למטרה שהטילו עליו.
את מותו מצא, לפי מה שסופר לי מפי אנשים אשר השתתפו באותו קרב ליד ארמון הנציב בירושלים. הוא התנדב לנסוע בשטח פתוח ולהחיש הגבורה בקרב העז והמר שהשתולל והפיל קרבנות רבים.
יהי זכרו ברוך
יוסף