טוראי יוסף ועקנין ז"ל

שתי מילים שעבורי כל אחת מהן ושתיהן יחד, הינן בגדר משאלת לב. אבא, שמעולם לא הכרתי, אבל דומה כי מכירה אני אותך מיום היוולדי. מסכת חייך הקצרים אך גדושי הפעילות נסתיימה בזמן שפקחתי את עיני למציאות חדשה.
נפלת במערכה שלא היתה חשובה ממנה בתולדותינו, במערכה על הקמת מדינה עצמאית וריבונית לעמנו למוד הסבל, התלאות והנדודים במשך אלפיים שנים. זאת לאחר שנטלת חלק בהקמת ישוב חדש ובהצלת שארית הפליטה במלחמת העולם השניה. נפלת במלחמת העצמאות ואילו אני נולדתי, גדלתי וצמחתי עם אותה מדינה עצמאית שלמענה הקרבת את חייך היקרים מכל.
המשפחה שאליה הצטרפתי לפני זמן קצר, משפחה גדולה, חמה ואוהבת, נותנת לי את הרגשת הבית והשייכות כאילו אני איתם מתחיל דרכי, ובטוחה אני כי היתה זו משאלת לבך לו יכלת לבטאה וא אולי בעצם דבר מובן מאליו עבורך.
חבירך, שהם משפחה נוספת עבורי, נושאים אותך עימם במשך כל יובל השנים שעברו ועד עצם היום הזה, כאילו אתה חי בינהם ואיתם כאן ועכשיו ומבחינתם "רעות שכזאת לעולם לא תתן את לבנו לשכוח".
אבא שלי, רבות שמעתי ולמדתי אודותיך החל מתקופת ילדותך בעיר העתיקה בירושלים של שנות ה 20 וה 30, דרך תקופת נעוריך וההתישבות בשיך אבריק ואחריה הגיוס לצבא הבריטי והמשימות שמלאת שם, בתקופת ההתישבות במנחמיה, במושב של ארגון יע"ל ועד מלחמת העצמאות והקרב האחרון.
אתה חסר לי, חסר לי כל כך עד כי יש לי חלום ואם נהוג לומר שהמציאות חזקה מכל דמיון, הרי שהחלום שלי חזק מכל מציאות ובחלומי הייתי מבקשת להיות איתך באופן ישיר ולו פעם אחת, לשוחח אתך, לחוש אותך, לשמוע את דעותיך ומחשבותיך, לתקשר אתך ישירות. הייתי נותנת כל שביכולתי למען התגשמות חלום זה ובכל פעם שאני שבה ממנו אל המציאות נותר לי להתנחם ולו במעט, בעובדה שחייך היקרים ניטלו ממך ומאיתנו למען מטרה שאין נעלה ממנה, כי זכית להיות מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינתנו ועל כך גאוותנו.
שלומית, הבת של יוסף ועקנין ז"ל