קראתי היום, לאחר חצי שנה שנפרדנו, אחדים ממכתביו, ושוב עולה דמותו לפניי. הוא אותו פנחס ה"ייקה". המדקדק בוויכוח על האמת שלו הבלתי פשרנית, הבלתי מתחשבת בנימוקים מעשיים, כאילו הוא עומד בוויכוח על כל העוול הנראה בעיניו, ולא נרתע מלומר את האמת.
ואולי היה זה אחד מהדברים אשר מנעו בעדו להתנער מצל ה"יקיות" אשר אף פעם לא התבייש בה. תמיד היו מכנים אותו "יקה", והוא היה עונה:"נכון, הנני יקה, אבל זאת היא מעלתי", כי פנחס לא היה בלתי פשרני, מתוך תמימות "יקית", מתוך הכרה עמוקה, ועל כן מעולם לא התווכח בשאלות אשר לא ידען על בוריין. הוא רצה לדעת, למד לבדו ובעזרת אחרים ולא התבייש מעולם לשאול שאלה או לבקש הסבר, ולו גם בנושא אשר נראה בעיני אחרים פשוט מכדי לשאול. רצונו ללמוד והיושר שלו מנעו בעדו מלהתבייש, ונדמה היה תמיד, כי הוא מתגאה ביושרו (למשל, כאשר היה אומר שהוא פוחד). זוכר אני, כאשר יצא מן הפלמ"ח לאחר שדיבר עם יוסקה (יהלום), והלה אמר לו כי לדעתו אינו מתאים. היה זה דבר שהצריך "יקיות" רבה אך גם אומץ לב, ותכונות אלו היו בו, בפנחס. אחר כך, כאשר עזב את גן הירק בשריד ובא אלינו ל"יחיעם", החליט להתאים עצמו לחיי הפלמ"ח גם אם הדבר היה כרוך במאמצים גדולים. גם אחרי השיחה שקיים עם רפי (איתן), בה אמר לו שהתפקיד קשה ולא המליץ בפניו להצטרף, עמד הוא על שלו והתגבר על אף הקשיים. וכך הלך מקרב לקרב ולא ניסה להקל על עצמו, אם כי ניסינו לסייע בידו הוא לא קיבל זאת ולא נתן לנו להפחית מהמעמסה שהיתה עליו.
וכך, יום אחד הלך ולא חזר. כך, בשקט הלך, כאילו לא קרה דבר, רק מטח יריות לזכרו, עמידת דום והודעה למחלקה:"החבר פנחס מאיר נפל למען המולדת!", וכך בשקט, גז חלום של חבר על ענף ומשק, חברה וקיבוץ, ורק אנו, חבריו, נזכרנו לעד בין יתר חללינו. היה ואיננו עוד.
אלי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח