פגשתיו לראשונה במקוה ישראל, כשלשה חדשים אחר ה-29 בנובמבר. זוכר אני: ישבתי על מעקה המרפסת וניסיתי להבחין מאין נורו היריות שנשמעו בקרבתנו. לפני השתרעו אבו כביר ותל אל עריש ומאחוריהן הציצה יפו - שטח עוין וצר בלב הישוב העברי הכולל את תל אביב, מקוה ישראל, חולון ובת ים.
לפתע שרק כדור. נרתעתי אינסטינקטיבית ואז שמעתי קול מאחורי: - "אל תצחיק! ההוא עף לפחות מאתים מטר מעליך!..."
הסתובבתי וחייכתי - "למה תצחק עלי? למה תצ'זבט?"
ואז התנפל עלי בשטף דבורו, ספר והסביר על משק ונפץ, על בליסטיקה ותורת מעוף הקלע. על הנסיון הרב שרכש בעמדות של חולון ובת ים. דבריו היו מלווים בצ'יזבטים והגזמות כיד הדמיון הטובה עליו. שוב חייכתי. הנער גבה הקומה מצא חן בעיני. הוא היה בעל אברים ארוכים ודקים, וידים המתנופפות במרץ ועוזרות לו להביע את אשר עם לבו לשכנע את שומעיו.
- "שמי יצחק והחבריא קוראים לי פיקי, זה משום משפחתי - פינקלשטיין" בזאת סיים את דבריו ותיאוריו הארוכים.
כך נפגשנו, וכבר בפגישה ראשונה זו הכרתיו על בוריו. גלוי לב היה. כשנתברר שגם מטרתו להצטרף לגרעין "ארז" - הפכנו לחברים נאמנים, כאילו הכרנו איש את רעהו זה שנים. מאז לא נפרדנו עד יומו האחרון.
"ילד גדול וטוב" כך חשבתי עליו בעמקי לבי. ילד גדול וטוב... רק בן 17 היה בנפלו. נזכר אני בו ודמותו כאילו עומדת לפני. כרגיל. גבוה, רזה, לבושו מרושל, קצת משום פזור והרבה דרך "שויץ"-מקואי, מסתכל עלי דרך משקפיו מגבוה ופיו לא פוסק מדבר.
הוא לא ידע פשרנות מהי. כל דבר, בין אם זה חבר או השקפה או מכונה חקלאית היו בעיניו שליליים או חיוביים. לא היה דבר שהגדירו כ"בינוני". אם הדבר טוב ומוצא חן בעיניו - היה מתמסר לו בכל נפשו, מפארו ומרוממו ואם רע בעיניו הדבר - היה משפילו עד עפר, רומסו ומקללו דרך הלצה.
בעל דמיון עשיר היה. קשה לזכור משהו מדבריו שלא היה מלווה בהגזמות וצ'יזבטים. אעפ"כ קשה היה שלא להאמין לו. כי הוא היה מספר בערנות רבה, בחוש הומור דק כך שלא היית מתעייף ומשתעמם מדבריו כלל וכלל.
בתחילה חשבתיו לקל דעת, אבל במהרה, עם צאתנו לכנרת, נתגלה לי כרציני ובעל אחריות. לעבודה היה מסור וידע לעבוד. הוא הרגיש ספוק רב בעבדו עבודה חקלאית. אבל יחם עם זאת קשה היה לו להשמע להוראות אנשי המשק בעבודה. - "לי, לבוגר מקוה ישראל יגידו מה לעשות? אותי ילמדו כיצד לעבוד?"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח