הנאהבים והנעימים
יוסף איננו ושמעון איננו...
יוסף מתן ושמעון עודי "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו מאריות גברו".
חברים אלה, אשר מוצאם מתימן ומולדתם ארץ-ישראל, חיו את חייהם השיתופיים והאחידים, מיום בו הגיעו ארצה לכפר הילדים "מאיר שפייה" ועד יום נפלם, כנפול גיבורים בקרב יאלו, על שחרור המולדת. יוסף ושמעון האהובים על המולדת, ואהובתם היא היתה, שקדו כל ימי חייהם - מאז דרכה רגלם על אדמתה - לדעתה ולדעת את בנין חייהם בה. הם למדו במוסד הילדים, המשמש מקור ל"חברה, עבודה והגנה". בתום לימודיהם בו, יצאו לתל-יוסף בהכרה מלאה של בנין חברה, ורצון להשלים לעצמם את המשך לימודיהם. בפלוש האויב למולדת בכוח רב וביזמה על מנת לשלול מהם, ומכל אחד ואחד מאתנו את המולדת, אשר עליה חלם כל עם ישראל במשך אלפי שנים - התגייסו יוסף ושמעון לשורה, מבלי שהספיקו לראות בהגשמת משאלותיהם...
יוסף: גילה את אהבתו למולדת על ידי לימודיו המעשיים והתיאוריתיים. אהב תמיד לטפל במטעים וללכת אחרי המחרשה. הוא קנה לעצמו את לימודי המטע ושתילתו, את הגזום והדילול בזמנים קבועים לכל עץ פרי ולמטע הגפן. הוא אהב את הבהמות שעמהן עבד ודאג שתהיינה תמיד בריאות ונקיות. הוא אהב מאוד את חיי החברה, אשר לה הקדיש את מיטב יכולתו, למען תת אחוה ורעות בין איש לרעהו.
שמעון: אף הוא אהב את המולדת, את הכל בה, נטה יותר לטיפול בבעלי חי. הוא הקדיש את לימודיו לגידול הצאן, והיה רועה נאמן לצאנו כדור הרועה. הוא התמסר בכל מאודו לענף הזה, במשך היותו בהכשרה בתל-יוסף עד יום בו התגייס לשורה. הוא אהב יותר את הטבע וחקר הרבה לדעת, איך יכול להגיע לזה שהוא עצמו יהיה טבעי. אהב את המוסיקה, את החליל ואת מפוחית הפה, שבהם שעשע את חבריו בניגונים שונים: מניגון עצוב, או ניגון ריקודים, ועד ניגון "שבת אחים". שמעון הקדיש את תשומת לבו לחברה. ואחרון אחרון, הוא היה נער הספורט: אהב את המשחקים ואת תרגילי ההתעמלות השונים והיה הספורטאי הראשון בחברתנו.
על חברינו יוסף ושמעון שנפלו בקרב על יאלו, הננו אבלים, עומדים דום לזכרם ושיר "התקוה" בפינו.
אבשלום
מתוך הספר 'לדמותם קובץ זכרון לבני תל יוסף וחבריה לעולים והחניכים שנפלו במלחמת העצמאות תש"ח-ט' - בהוצאת הקיבוץ המאוחד - תל יוסף תש"י
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.