יעקב פדידה היה בן ארבע עשרה, בתחילת מלחמת השחרור הוא חיפש את מפקדי ההגנה בטבריה, ומצא, וביום בהיר הופיע ביחד עם ישראל בן-חיים, נער כבן שש עשרה, שאף הוא לפניו ביקש להתקבל לשורות המגינים. עתה הפך הוא מליץ יושר ליעקב הקטן.
יעקב שהיה נמוך קומה, נראה קטן מכפי גילו, על כן נדחה מיד. כעבור יום או יומיים חזר אלי, התחנן, ביקש והסביר כי הוא מסוגל ויודע להשתמש בנשק כמו הגדולים. הוא אמר: "נסו אותי, אני אוכיח לכם". כדי להתחמק מטרדותיו של הנער, אמרתי לו, כי אין לנו די נשק למבוגרים, לנערים בודאי שאין. הצעתי לו להיות קשר בין העמדות, כי אנו זקוקים לנערים זריזים כמוהו. למחרת היום, הופיע הנער, ואקדח בידו. הוא הסביר: "מאחר ושמעתי כי אין די נשק בידכם, ארבתי בכניסה לשכונה הערבית, ובעבור ערבי מזויין הפתעתיו, איימתי עליו בסכין, הוצאתי את הכלי ממנו. הערבי נמלט כל עוד נשמה באפו", יעקב סיים ספורו בצחוק.
בקשתיו למסור את האקדח לידי ושלחתיו מעל פני. לתדהמתי הרבה, חזר יעקב על מעשה זה שנית, ושוב הוציא נשק מערבי מזויין והמציאו לנו.
באין ברירה, צורף יעקב לקבוצת לוחמים, והיה עמהם בתקופת הכוננות.
שעתו הגדולה של יעקב היתה בעת הצלת מספר לוחמים ממוות בטוח. זה היה בעת המצור על עמדתנו בעיר העתיקה. "במבצר" בית חכם רבינו - ישבה קבוצת לוחמים, אשר אזלו לה המזון והתחמושת. היה צורך דחוף להעביר להם הדרוש.
אוטובוס משוריין שימש לנו להסעת הלוחמים והציוד שעבר דרך עמדות הערבים. המשמרות התחלפו, התחמושת והמזון נמסרו במקום, והאוטובוס חזר בדרך שעבר בה קודם. ליד המחסום עלה על מוקש שהערבים הטמינו. קול נפץ אדיר החריד הסביבה. למרבה המזל, האנשים שבתוכו לא נפגעו, אך אש אחזה בו והחל לבעור. בחורינו ניסו לחמוק מתוכו, אך ברד העופרת שנתך עליהם מנע מהם על אפשרות להנצל מאש הגיהנום.
בעמדתנו הסמוכה למקום האירוע, ישבו הלוחמים ויעקב פדידה היה ביניהם, כולם המתינו לחזרתו של האוטובוס, ובשמעם קול הנפץ מיהרו לעזרתו, אך מחשש הפגיעה בבחורינו היה צורך בפעולה מיוחדת.
יעקב היה המתנדב, אשר קפץ בראש והציע את עצמו לפעולה.
עם תרמיל מלא רימונים שנאספו מהבחורים דילג על גגות הבתים הסמוכים זה לזה, התקרב אל עמדות הערבים והחל לזרוק רימון אחר רימון על אנשי הכנופיות שהתנכלו לאנשינו באוטובוס הבוער. קמה בהלה בקרב הערבים, הירי נפסק, חלק מהם נפגע והנותרים נטשו את העמדות ונסו על נפשם.
בשוך היריות, קרא יעקב לבחורינו לצאת מהמשוריין הבוער וכוון את צעדיהם למדרגות בית מזומן, ומשם לעמדתנו במלון אדלר.
מפקד המשוריין שמע בקול מושיעם הקטן וכך ניצלו ממוות בטוח.
מעשה גבורתו זה של יעקב, פשט בקרב הלוחמים, שרחשו כבוד והערכה לנער הגיבור.
יעקב הקטן, זכה להשתתף בשחרורה של טבריה, אך הגורל התאכזר אליו. הוא מצא את מותו המעציב והבלתי צפוי, בעודו בראשית חייו. מותו הטיל אבל כבד על כל הרבים שהכירוהו.
מעשיו ישמשו מופת לנערי ישראל.
נחום עב.