כשעלה אחי יצחק בשנת תרפ"ה לארץ, התחילה אצלו תקופת חיים חדשה. עול הגלות נשאר מאחורי גבו, וגדולה היתה שאיפתו להתחיל בחיים עצמאיים. ראשית דרכו היתה בירושלים. הוא התחיל לעבוד, הרויח את לחמו בכבוד והתאקלם בסביבה החדשה.
כיצד מצא את דרכו להגנה - זה סודו הגדול, שירד אתו אלי קבר. כל פעולותיו היו עוטות סודיות, אך ידוע כי בכל מקום אליו בא מצא נתיבות ללבות חבריו. בלב ונפש שירת את הארגון בעל הרעיון הגדול.
בשנת תרפ"ט היה יצחק נע ונד בחיפוש עבודות. אחת התחנות שלו היתה זכרון - יעקב. משהתחיל בסוף אותה שנה נחשול של פרעות בא אלי יצחק ליטול ממני ברכת פרידה. 'אני מוכרח לנסוע לחיפה', אמר ובלי לתת נימוקים מדוע ולמה נסע באותו ערב לחיפה. היתה זו למעשה הרכבת האחרונה באותם ימים, וברכבת היו, יחד עם יצחק, רק שלושה יהודים. משהגיעו השלושה לחיפה לא הרשה להם מנהל התחנה להמשיך בדרכם, שכן הסביבה רחשה המוני ערבים. אך השלישיה החליטה להבקיע לעצמה דרך בכוחותיה היא על מנת להגיע להדר כרמל. אחד מן השלושה שילם בחייו, שני נפצע קשה. יצחק סיפר אחר כך כיצד התערב בין המוני הערבים, והמשיך דרכו בבחינת "רואה ואינו נראה", עד שהגיע לחיפה. בדרך כלל לא הרבה יצחק דברים על עניינים שהשתיקה יפה להם.
מאורעות תרצ"ו מצאו את יצחק בחיפה. אם כי התחיל לבסס שם את חייו הוא נשמע לפקודה ועבר לירושלים. שם הסתדר בנוטרות, ומאחר שהכיר יפה את העיר, סביבתה ואנשיה מצא לעצמו כר נרחב לפעולה. הפעולות שונות היו: גיוס אנשים, הדרכתם הרוחנית והמקצועית ועוד.
תצוין כאן פעולתו הנועזת, בה ניתק את קו השידור בשעת הקראת "הספר הלבן" בתרגומו העברי "בקול ירושלים".
יצחק נעשה אחראי לתחנת הנוטרים; אחד מתפקידיו היה "להיות בסדר" עם הממשלה המנדטורית, ובו בזמן לבצע את מה שנחוץ לטובת ההגנה, ארגונה וביסוסה. את כל הפרטים האלה ליקטתי במשך הזמן משיחות בודדות וחטופות, שכן היה מגלה בדבריו טפח ומכסה טפחיים.
במשך הזמן הסתדר יצחק בחיים. נשא אשה וגם ילדים נולדו לו. אך דרכו ויחסיו עם ההגנה לא השתנו. הוא הוסיף להיות אותו נאמן ונשמע לפקודה. שנת תש"ח הגיעה. המאורעות שטפו במהירות. ההורים הגרים בחדרה מבקשים מבנם לבוא אליהם לביקור. במכתבו הוא משיב להם: 'בזמן כזה אינני יכול לעזוב את המקום. אחריות גדולה מוטלת עלי... מי יודע אם נתראה עוד'.
כמה ימים לפני נפלו נתגאלו בגדיו בגוויות חבר לקרב. כאשר כיבסה אשתו את בגדיו אמר לה: 'אין זו כביסה; דם קדוש הוא זה, דמו של חבר שחירף את נפשו למען גאולת ישראל'.
"מי יודע אם נתראה עוד". - כך סיים את מכתבו; כאילו ידע לבו את שניבא...