בי"ט שנות חייו של עמנואל נתקפלה הטרגדיה של נער יהודי בן דורנו.
אכן לא אביבים היו שנים אלה לו בארבע שנות המלחמה, עד תש"ג, כ"שמדד" את ערבות רוסיה המצמיתות - ידע מצוקות שאול. הציץ בתהומות היאוש,ש כול ויתמות. לא, לא אביבים היו השנים הללו. עם בואו ארצה, אט אט נתישרה קומתו. בקבוצתנו מצא פיצוי מה לאובדן הבית והנפשות היקרות. פיצוי-מה - שכן אותות התקופה הקודמת נחרתו עמוק בנפשו ללא המחות, ללא המחות... מדוכא? -אי אפשר להגיד שהיה מדוכא? להיפך: תססה בו, כביתר ילדי קבוצתו, רוח מרדנות, לכל אשר נדמה היה לו, שהוא משטר של כפיה. יתכן לומר יותר - נבוך. היתה בהם מבוכה נפשית, שהתבטאה בנטיה לבטא עצמם ברעשנות וצעקנות. לא מעט עמלו המחנכים להכניס אותם לתלם של חיים תקינים.
כאפיזודה קטנה, אבל אפיינית למבוכה הזאת. פעם, מספר ימים אחרי בואם אלינו התגודדו עם ערוב היום ילדי הקבוצה הטהרנית. כשנשאלו מה בחפצם לעשות, ענו בפשטות: הולכים לשרוף את הקיבוץ השכן, שכן "אדום" הוא. ככה...
עד מהרה התבלט עמנואל כנער ער, בעל כושר שיפוט ויכולת אינטלקטואלית. בלי מאמצים יתרים, השיג את רמת כיתתו ואף עלה עליה וכיסה את הגרעון בכמה שנות לימודים. זוכרני, שבאתי מטעם הקבוצה, לקבל את "ילדי טהרן" שהיו במחנה הכנה בחוות הלימודים בתלפיות. אמר אלי מנהל המחנה - פאן שויק, כפי שקראו לו הילדים - ברוח בדוחה הטובה עליו, בהציבעו על עמנואל: זה יש לו את כל הנתונים להיות מנהיג הדור בעתיד וגם "גוזר" את עצמו לכך. איני יודע, אם היתה לו נטיה למנהיגות, אבל השפעה גדולה על חבריו ודאי היתה לו. המחנכים לא פעם נעזרו בזה.
והנער, שהיה לעלם, הלך והתערה בהווי חיינו ושבע בתרבות העברית וגמלה בו ההחלטה להיות עובד אדמה. לשם כך הלך, בגמרו את בית הספר המקומי, לבית ספר חקלאי, כדי להכשיר את עצמו לחיי אזרחות מלאה במשפחת עובדי אדמה בארץ. והנה...
בהסתערותו האחרונה נגד האויבים, שבאו להכרית את אחרית תקוותנו, נתמצה יקוד נפשו לנקמה בצר ואויב מאז, מאז...
לוי
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.