לעבודה
פסיעותי מהדהדות עוד בשכונה השרויה באפלה. כל התריסים עדיין מוגפים ושוכני-הבתים ישנים את שנת-הבוקר המתוקה. אי-שם נפתח חלון ואור בוקע ממנו. באפלת הרחוב נראות דמויות הממהרות, כמוני, לעבודה. הקרירות הנעימה משובבת את פני, ואני גומע אותה בפי כגמוע משקה טוב. בשמים מנצנצים כוכבי-בוקר ואורה של אילת-השחר עולה על כולם.
בתחנה מחכים עוד עשרות פועלים לאוטומובילים. אין הם מצטופפים, אין הם רבים על תור, כנהוג בשעות היום, אלא עומדים בשקט, ומזוודות-האוכל בידיהם. רבים מהם קוראים עתון בהתעניינות לאור מנורת-החשמל. האוטו לא איחר לבוא. אחד-אחד אנו נכנסים, בלי רעש וצעקות. בנסיעה הרגשתי עצמי רענן; ריח-שדות ורוח-בוקר שיכרוני, והיה לי חשק להביע את אשרי בשירה המפכה מעומק לבי, אך התאפקתי, כי התביישתי.
הגענו!
האוטו עומד לא הרחק ממקום-העבודה, ואנו זזים לעבר ההוא - מחנה רב של פועלים. האור כבר החל להבקיע בינות לשחור, וקרירות עוברת בעצמות, קרירות נעימה. והנה ביתנו עומד איתן לפנינו ומסביב פיגומים הנראים עלובים. למרות זה עשה עלי הבית רושם טוב, וחשבתי - זהו פרי עמלי! לא ביזבזתי את זמני לריק; עשיתי דבר-מה המדבר בעדי. ולבי נמלא גאוה.
עד כה ועד כה וחברי מותחים חבלים, סוחבים מריצות ומכינים לבנים "כפועלים ממש". לבנה רודפת לבנה, והבניה - במלוא המרץ.
השמש בושה כי איחרה קום, ותזרח ותצא לעבודת יומה, ותשלח קרני אור על-פני הכיכר. וכל צפור התרוננה בשיר-שבח ליום החדש. נקישות הפטישים, זמזום המכונות, חריקת המריצות, שירת הטבע והאדם, כולם התמזגו והיו למנגינת-חיים פורחת - הלא היא שירת הבנין והיצירה.