כשראיתי את אברהם בחייו ובמותו, נזכרתי באגדה של רבי שמואל הכהן שבכה, בחשבו על הניגוד בין יופיו של האדם בחייו והצורה בה הוא מת. ביקהרד היה פאר משפחתו. גבוה ורחב גרם, יפה תואר ויפה מראה. פניו מלאי מרץ ורצון עז. ובעל מרץ היה בכל הליכתיו. תפקידו העיקרי ראה בפתוח המשק שהיה מרכזו. הוא למד בהתמדה יוצאת מן הכלל את תורת הקרקע וניצולה. אין כדוגמתו אדם שהתעמק בבעיות המיוחדות הכרוכות באדמת הנגב ואקלימו המיוחד. בשיטתיות חקר את כל ניסיונותיו הרבים בשטחי הפלחה, הענף העיקרי שלנו, והצליח גם בעונת בצורת להגיע לידי יבולים פנטסטיים באופן יחסי. ידוע היה בכל הסביבה, לא פעם בקשו את עזרתו ועצותיו.
מוזר היה לי תמיד, שאדם כמוהו המרוכז בענין אחד ושקוע בתוך ספרות אחת ויחידה, הספרות החקלאית, יכול יחד עם זאת להיות פתוח למןסיקה ולנגינה. את המוסיקה אהב בכל נימי נפשו. אבל תמיד נדמה היה לי ששמיעת המוסיקה משמשת לו אמצעי להתיר את המתח הגבוה של עבודה רוחנית. ובאמת היה נחשב ליסודי עד מאוד. יום תמים יכול היה בחום השמש להתהלך בשדות, כדי לבדוק את מצב התבואה, ואחרי שהסיק את מסקנותיו מתוך שיקול רב לא יכולת להתנגד לו. הוא הביא את טענותיו בצורה ברורה ובטוחה שלא העזת לפצות פה. ולמעשה גם ביכולת לסמוך עליו. לא נזדמנתי עמו בשטח החקלאי אבל כמה פעמים נזדמן לי לשמור אתו יחד. אוכל לאמר שהיה אחד המעטים שהתנהג לפי כל ההוראות בדיקנות, ועשה לפנים משורת הדין, בבדקו שטחים בלילה שלא מתפקידו היה לבלוש אותם. יסודיות זו נתגלתה במיוחד בזמן המצור במשק. הוא היה מפקד אחת העמדות המסוכנות שלנו, ולא היינו יכולים למצוא מוכשר ממנו. הוא דאג לציון שטחי פעולה, סדר מקלטים בעבודה מאומצת בעצם הפגזות. הוא הצטין בדיקנות בעבודה מאז ומתמיד. והעמדות שחקים היו למופת בחשוב והוצאה לפועל. רוב ההפגזות היו בגזרתו ועצבי אנשיו נתערערו. אבל תמיד ידע לעודד אותם על אף שהוא בעצמו לא הרגיש טוב ביותר. אני את זאת ידעתי, לא פעם אמר לי שאינו פוחד מהפגזים הכבדים ויהיו גם אלה של מאה פאונדרים. רק בואם של מטוסים מטילים פחד גם עליו.
גם הודעותיו למטה על תנועות אויב ועל המתרחש בסביבה היו מדויקות ביותר. עליו אפשר היה לסמוך שלא יחליף כלי בכלי מתוך טעות.
לפני יום הקרב, שבו נפל, בקר אותי במטה. היה עצבני מאוד. אני לא הייתי רגיל עמו בהופעה כזו. שאלתי לפשר הדבר. הוא התחיל לספר לי על חששותיו מהתקפות אויריות והרגיש כאילו משהו עומד להתרחש. אבל לא יכולנו להמשיך בשיחתנו. הגיעה הודעה תכופה על תנועה חשודה בגזרתו והוא רץ כדי לבדוק בעצמו את המתרחש בשטח. למחרת לפני התחלת הקרב חלק את אנשיו לשלוש קבוצות במטרה שלא ייפגעו כולם בבת אחת. הכיר היטב את רצינות המצב. כשמפקד המקום בקר בגזרתו ראה אותו אץ מקבוצה לקבוצה למסור את ההוראות האחרונות. וכשנפגשו, הבטיח לו שמעמדתו איש לא יסוג. השערותיו וחששותיו נתאמתו. קבוצה אחת של אנשיו שהיתה בעמדה מבוצרת נהרגה ע"י התפוצצות חומר מרסק. הגורם איננו ידוע. הקבוצה השניה נהרגה בקרב פנים אל פנים. נשארו אחרונים מאיר פרקש ואברהם בעצמו. בכך נוכחתי לפי מצב הגופות. וכנראב ששלח את מאיר להודיע על הנעשה, אבל מאיר לא הגיע למטרה. הוא נהרג בתוך התעלה ע"י יריות האויב. אברהם נשאר אחרון בשורת החברים שלנו. כך מצאנו אותו - האחרון בתעלה. על ידו שני מצרים הרוגים מקת רובה ועל ידו שני רימונים אשר ה"פין" עוד היה נתון בפנים. כנראה לא הספיק בהתרגשותו לפתוח את ה"פין" כשורה והוציא רק את הטבעות, והרימונים נשארו נטולי ערך.
ביום שאני כותב רשימות אלה, ארבעה חודשים אחרי נפילתו, נולד לאשתו בן. יהי רצון שבנו זה ישאף מעמידת הגבורה של אביו את הכוח להשיג את המטרה שאביו לא זכה לה: להפרות את אדמת ישראל במדינה ריבונית.
כבן 32 היה במותו. בעל לאשה ואב לשני ילדים. בילה בהכשרה באיטליה. בא ארצה ב-1937, ולא שמעו הרבה אודותיו, כי היה שתקן. בארץ לאחר זמן נפתחו כשרונותיו כמעינות שהיו סתומים זמן רב.
ניחש כנראה את אשר עלול לקרות לו. השאיר מכתב לאשתו כמה ימים לפני מותו ומסרו לחברו בבקשה למסור לאשתו במקרה מוות.
ת.נ.צ.ב.ה.