בשנת תש""ח בא למחלקה השביעית של בית הספר התיכון בחדרה תלמיד חדש. מבוגר היה מבני המחלקה וזר היה לרובם. היה זה אליהו. עד מהרה הלכה הזרות ורפתה. ניכר היה, כי ריבוי מוסדות הלימוד בחייו הקצרים נתנו את אותותיהם במאבקו לפילוס דרך חייו. הוא חיבב את המקצועות המדוייקים. עם מדעי הרוח לא היה "שווה בשווה"... וההבעה בכתב ובעל פה היתה מתנפצת אל מכשולי הדקדוק והכתיב. מצמצם היה במילים בשל נטייתו למעשיות. המכשיר, המכונה, הנשק - הם שהעסיקו את ידיו והגיגיו.
עודו ילד היה מטפס אל מפתחות החשמל, התקעים והשקעים בביתו. הרכיב ופירק קונדנסורים ומצברים, ויותר מאוחר אקדחים ושאר כלי נשק. בשנתו העשירית הגביהו בביתו את אביזרי החשמל, לבל תגיע אליהם ידו. מאוחר יותר הוציאו את כל מנגנון החשמל מהבית, כדי לא להסיח את דעתו מהלימודים.
בגבור המאורעות התמכר כולו לטיפול בנשק. בקי היה במנגנוניהם: הרכיבם, פירקם, תיקנם. הם דובבו את לבו.
באחד מימי ההשתוללות של הצבא הבריטי בסביבה פגע כדור ברגלו בלכתו בקרבת בית הספר. הוא שכב והחלים, אך גם - לא לגמרי.
שכנו לספסל הלימודים היה תלמיד צעיר ממנו, שלא אהב ביותר ללמוד. אליהו ניסה להשפיע עליו בשיחה כי ייטיב את יחסו לבית הספר. אחר כך סיפר: "ניסיתי לדבר אתו; הוא התרתח, אף פגע בי. יכולתי לענות לו... שתקתי".
בימי הויכוח באו""ם בשאלת ארץ ישראל ביקש אליהו להרצות בכיתה על צורתו של הצבא במדינה היהודית העתידה. הרצאתו היתה עניינית ומרתקת. הוא גולל את פרשת הצבא העברי שיקום, על שלוחותיו השונות וצביונו. התפתח ויכוח והוא השיב בהגיון רב לשאלות ולהערות.
בראשית מאורעות הדמים המשיך אליהו ללמוד. הוא העלה את רמת לימודיו. ציוניו היו טובים יותר. לאט לאט השתנה המצב. ענינים אחרים העסיקו אותו. יש שהציץ מתיקו "כלי" חשוד שנמסר לו לתיקון. השליש השני נגמר בקושי. הוא לא יכול היה להוסיף לשבת על ספסל הלימודים. החזית משכה אותו. הוא וחבר הקדימו בחודש את יציאת הכתה. שניהם נפלו בקרב.
"עד עתה לא רציתי ללמוד", אמר עם ראשית התגייסותו, "עכשיו פשוט אינני יכול... אינני יכול..." תקותו הכמוסה היתה כי יהי נשק.
הוא ירד לנגב. תחילה לא שמעו ממנו דבר; הדרכים היו משובשות; אין מגיעים כמעט מכתבים. פתע באה ידיעה: הוא היה בניצנים... נעדר... ואחר כך - איננו. נפל בקרב...