הוא היה הצעיר בבנים. בן יקיר וילד שעשועים לא קר למשפחתנו בלבד אלא לכל בני עיירתנו הנמצאים בארץ. כשעלינו ארצה בשנת 1935 היה כבן שש, וחיש מהר התאקלם והיה ל"צבר" בל - בעצמאותו, בהליכותיו, בשאיפותיו ובכל מעייניו. עירנותו ועליזותו היו טבועות בנפשו עוד משחר ילדותו ושיוו לו דמות של ילד ארישראלי גם בטטשביניה, עיירת מולדתו, שבגבולות פולניה.
שנותיו הראשונות כתלמיד בילה בבית הספר "נצח ישראל" שבחיפה, ומשום מה לא למד בחשק. אדישותו ללימודים ליותה אותו אח"כ גם בבית הספר העממי א' עד לסיומו. שלא כדוגמת אחיו הקשישים ממנו סירב להמשיך בלימודים , ומתוך יזמה עצמית, וכמעט בלא ידיעתנו,הוא בוחר לעצמו מקצוע - רדיו טכניקה - ומוצא לו מקום עבודה מתאים.
בהיותו בן חמש-עשרה כבר היה שקוע כולו במקצוע בו מצא ענין וסיפוק רב. אהבה יתרה נודעה לו לרדיו-טכניקה וגם גאוה מקצועית הנובעת מהכרת ערך העבודה ויכולת הבצוע הנדרשת. יחס מיוחד היה לו לעבודה בכלל ודרך מיוחדת להקנית ההכרה בערכה. הוא לא בז לשום מלאכה, ונכון היה לעשות כל עבודה - אך בתמורה מלאה. לעתים היינו תמהים על השכר שדרש ואף הטפנו לו מוסר על עצם הדרישה לשכר, אך הוא היה משיב כי העבודה צריכה להיו חשובה בעיני הבריות וכי כל ותור על השכר מביא לידי זלזול בערכה.
עוד בהיותו תלמיד בבית הספר עממי היה חבר "המכבי הצעיר" שם כנהו בשם "בורה", ואת כל אחד מאחיו בשם "אחיו של בורה". הוא היה הצעיר בתנועה ופעיל לא רק בענפי הספורט השונים אלא גם בסטודיה הדרמתית. גם כאן היה בן שעשועים, פןפןלרי ואהוד על המבוגרים כעל הצעירים.
משנכנס לכבודה הצטרף לתנועת הנוער העובד, ותוך זמן קצר למד את בעיות העבודה והעובד. למרות גילו הצעיר לחם בעקשנות לזכויותיו. מבית מלאכה קטן עבר לעבוד ב"ספין" השייך למפעל "פניציה". התחבב על העובדים ועל מנהלי העבודה וזכה להערכתם. כאן הכיר את פרופ' אולנדורף מן הטכניון ונהנה מידידותו והוקרתו. תוך כדי עבודתו, וכנראה גם בהשפעתו של הפרופ' א. שינה לגמרי את טעמו ביחס ללמודים. הוא חתר להשתלם במקצועו ולקנות השכלה טכנית גבוהה. הוא הולך לית ספר ערב ומתכונן לבחינות הבגרות שיפתחו לפניו את הדרך לרכישת השכלה אקדמי.
עם פרוץ המאורעות בסוף 1947 גויס חלקית כחבר ה"שורה" וכעבור זמן קצר נמצא בשרות מלא של פלוגת חי"ש בחיפה. במשך כל זמן שרותו היה בפלוגה ב' של גדוד 22 בחטיבת הכרמל. היה זמן מה בכפר החורש והשתתף בסיורים בהרי הגליל התחתון והגליל המרכזי ובסיורים הראשונים של חי"ש לורך הגבול הלבנוני. בחיפה עצמה לקח חלק פעיל בכל המבצעים של פלוגתו. הוא היה בקבוצת החילים שחדרו לרחוב עיראק, מחופשים בתלבושת חיילי הדיביזיה הבריטית המוטסת, ופוצצו את אחד המרכזים החשובים של הכנופיות בעיר. כן השתתף בפעולות הפיצוץ ליד תחנת הכח הישנה שברחוב נצרת.
נזהר היה מאד שלא להדאיג את ההורים. אחרי כל פעולה היה בא הביתה או אל ידיד המשפחה, גם אם לרגע קט, כדי להוכיח שעודנו חי.
במערכה על משמר העמק נמצא בפלוגה הנצורה. לא היו להם כל אבידות, וכשהקרבות נסתיימו היה מלא בטחון והתלהבות. בקרב על רמת-יוחנן היה בין כובשי הכפר הערבי אושא בו החזיקו מעמד נגד כל התקפות דרוזים במשך יום תמים עד שהגיעה התגברת.בקרב זה ניספו כמה מחברי כיתתו ורק בודדים מכל המחלקה יצאו שלמים. הוא עצמו נפצע פצעים קלים בראשו מרסיסי רמון יד שנזרק עליו כשחיפה עם מקלעו על התלטות החברים לעמידה אחרונה.
ראיתיו יומים לפני התחלת הקרב על חיפה. הוא היה עדיין בחופשה לאחר המערכה ברמת יוחנן. מחלקתו כבר לא היתה קיימת וכולו היה נתון עוד תחת רושם הקרב באושא. ביום ד' 21.4.1948 צורף כמקלען מתנדב ליחידה שנועדה להשתתף בכבוש חיפה. ידוע לנו כי תוך הקרבות שהה זמן מה בעמדה שבבית הכנסת "הדרת קדש", וכי בזמן שהותו שם עודד את האנשים והפיח בהם רוח קרבית. במדרגות נביאים, ליד הבורג', נפל שדוד מכדור צלף, כבר בשוך המערכה, בבוקרו של יום ה' יג' בניסן תש"ח (22.4.1948), הוא יום שחרור חיפה.
הוא מת צעיר, עוד בטרם מלאו לו י"ט שנה, אך גם בחייו הקצרים הספיק כבר לגלות דמות אישיות יפה ויציבה וסימנים לחיים עשירים ומלאים שלא זכה בהם.
במותו אבד לנו לא רק בן, אח, ידיד וחייל העם אלא גם פרי הלולים של ההוי הארצישראלי. יהי זכרו ברוך.
אחיו מנחם