טוראי מאיר מכטי ז"ל

קורות חיים

בן יוסף ופניה. נולד ב-23.2.1930 בחיפה. אחרי גמרו ב-1945 את בית-הספר העממי "תל-נורדוי" בתל-אביב, החל ללמוד מסגרות בבית-הספר המקצועי על שם טיץ ביגור ומיד הצטרף שם ל"הגנה". היה חבר בקבוצת הכשרה פלמ"חאית של "המחנות העולים". תנועת המחנות העולים חנכה את חניכיה לחיי טבע, לעבודת אדמה וכיבוש השממה והערכים שרכש, במשך שנים, בתנועה - לא הכזיבו.

עלם נאה היה מאיר, מכונס בתוך עצמו. בחברה נהג שלא לדבר ומסתפק היה בחיוך, שהיה ביטוי נאמן לרגשותיו. חיוך שקט, אך מלא הבנה ורגש. קסם רב היה בו ורבים נמשכו אחריו. מאיר נחשב כלוחם נועז. בראשית מלחמת-השחרור השתתף, יחד עם אביו, בהגנה על תל-אביב והוא אך בן 17.

בפברואר 1948 יצא עם קבוצתו לחזית בחולתא. גמר קורס מקלע. הצטיין כלוחם כבר בקרב הראשון, כיבוש איכסניה. כלוחם ללא חת הסתער והשליך רימון, שסייע בהכרעת הקרב. השתתף בשחרור טבריה, עם הגדוד השלישי, ואחר-כך עלה עם חבורתו להר-כנען.

באחד ממכתביו להוריו סיפר בשבח התנהגות הגבורה של חבר לקרב ברגעיו האחרונים לאחר שנפצע פצעי מות ("ואז הודה לרופא על עבודתו המסורה ולחבריו על עזרתם וביקש שימשיכו בדרכם לקראת המטרה הנעלה בה הוא הלך, ולכן רואים אתם כי מוכרחים להתגבר").

רוחו האיתנה של מאיר לא נפלה גם באותם ימים קודרים, שהקרבות הראשונים בצפת נגמרו בכשלון ונסיגה. רואי השחורות ראו בזה אות לרעה, אך הוא, הביט אל "המצודה" והפליט: "תכבש נא רק נקודה זו, ואז..." ואמנם נכבשה "המצודה" בקרב מכריע - מקלעו של מאיר פלט צרורות-אש במהירות ובלי הפוגה. חברים נפלו, חברים נפצעו, והוא המשיך ולא הרפה מן ההדק עד שנפל גם הוא ביום א' באייר תש"ח (10.5.1948). נקבר בצפת.

במכתבו האחרון להוריו כתב: "היו נא שקטים ובריאים. אנו מתקדמים לקראת המדינה העברית שקום תקום בעתיד הקרוב.