בלהה ציברסקי ז"ל

קורות חיים

בת צבי ומינה. נולדה בשמיני לאוגוסט 1927 (י"ב אלול תרפ"ז) בעיירה לופץ שבבלורוסיה.

בשנת 1934 עלתה ארצה עם משפחתה. למדה בבית הספר העממי בראשון לציון ואחר כך בגמנסיה "הרצליה" בתל אביב. באותן השנים היתה פעילה בגדנ"ע.

בגמר הלימודים הצטרפה לגרעין הכשרת ה"מכבי הצעיר" ברמת דוד, במסגרת הפלמ"ח. כח הרצון והמסירות למשימה הגיעו אצלה לשיא כשהשתתפה במסע רגלי בן חמישה ימים, בהרי הגליל, והיתה בין המעטים, ואחת משתי הבנות שהחזיקו מעמד עד סוף המסע.

ב-9.10.45 השתתפה בלהה בשחרור המעפילים מעתלית, במבצע של הפלמ"ח. כשהגרעין, שאליו בלהה השתייכה, עלה להתיישבות, החליטה לפרוש ממנו על מנת ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, את הנושאים המעניינים אותה - פדגוגיה ופסיכולוגיה, ולהמשיך בעבודה חינוכית לעזרת נוער במצוקה ונוער עולה. כסטודנטית יצרה מזיגה של שקדנות בלימודים עם אהבת חיי חברה. רבים חיבבו והוקירו אותה.

במסגרת לימודיה כתבה מספר עבודות מחקר על נוער עזוב, ובימי החופש יצאה לעבודה מעשית בענף פדגוגי-סוציאלי זה.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, בתחילת שנת לימודיה השלישית באוניברסיטה, התייצבה בלהה לשירות המולדת ותפקדה כאלחוטאית במספר מוקדים בירושלים. כשהחמיר המצב בעיר העתיקה בקשה לעבור לשם, אך בהעדר קשר נבצר ממנה להצטרף ללוחמי העיר העתיקה.

התנדבה לשרת במחצבת "צובה", פעלה שם כקשרית, לוחמת וחובשת.

יוסף שיפמן מפקד המחצבה מתאר את הימים האחרונים במחצבה: "מיום בואה של המחלקה ב-1.3.48 הורע המצב. יריות הערבים לא פסקו וחיי החיילים היו בסכנה מתמדת. ב-1.4.48 תקפו הערבים את כוח המחצבה באש חזקה. היריות נמשכו ללא הפסקה ביום ובלילה. באחד הימים הצליחו הערבים להתקרב למחצבה למרחק מטרים ספורים ודרשו מהלוחמים להיכנע. ב-5.4.48, לאחר חמשה ימי קרבות ללא מזון וללא שינה, וכשהמצב הלך והחמיר, פקד יוסף שיפמן על החיילים למקש את המגדל והשטח הקרוב סביבו ולסגת בהסתננות יחידים אל בית ההחלמה "ארזה". המחלקה עזבה את המחצבה. המוקשים שהטמינו בה, גרמו להרג רב בקרב הערבים שהשתלטו על המחצבה".

בספר "בכל מאודם" מאת בן-יוסף נכתב התיאור הבא: "המגינים שבמחצבת צובא היו נצורים בתוך מגדל ומרותקים אליו בשל האש שהוטחה סביבם בלי הרף. חדר האוכל נמצא בצריף במרחק 20 מטר מן המגדל, אך המעבר לשם היה כרוך בסכנת נפשות ודאית, ועד רדת הלילה לא יכלו להגיע לשם כדי להביא משהו להשתיק רעבונם. לפתע נעלמה האלחוטאית האמיצה בלהה ציברסקי מן החדר. יום לפני כן בא משוריין להוציאה מן המקום והיא סרבה. הפעם לא ידעו האנשים מה קרה לה לנערה. כעבור חצי שעה חזרה בלהה וחבילה גדולה של סנדויצ'ים מוכנים בידה. היא זחלה על דעת עצמה לחדר האוכל, וכיון שהצריף היה מנוקב בכדורים נאלצה גם שם לזחול על הרצפה וכך הכינה באורך רוח סנדויצ'ים לכל האנשים, וחזרה והביאה אותם לחבריה".

בארזה הצטופפו משפחות וילדים מ"מוצא עילית" ו"ארזה" וכן חיילים פצועים, עייפים ותשושים לאחר ימי קרבות, ימים ולילות ללא שינה ומזון. לאחר כיבוש הכפר "קולוניה" (כיום מבשרת ציון הנמצאת בצד המקביל למוצא עילית) שחסם את הדרך לירושלים הוחלט להעביר את החיילים והאזרחים, וביניהם בלהה, לירושלים. בתאריך 6.4.48 בשעה 6 בבוקר יצאה השיירה לירושלים, וכבר בתחילת דרכה נתקלה במחסומים רבים שהיו פזורים על הכביש, ובאש עזה מן המוצבים הערבים שעל הגבעות. למרות האש העזה והמחסומים בדרך, השיירה המשיכה בדרכה.

כשלושה ק"מ לפני ירושלים עלה המשורין, שבו נסעה בלהה, על מוקש והידרדר לתהום בעומק של 100 מ'. מרבית האנשים במשורין נפגעו, חלקם נהרגו במקום, בלהה נפצעה. האנשים נשארו בואדי ללא אפשרות להוציאם. האש הבלתי פוסקת של הערבים מסביב מנעה מכל עזרה להתקרב. מאחר שהגישה אל הפצועים היתה קשה, עלתה בלהה בכוחות עצמה במעלה ההר.

בלהה הובאה לבית החולים "שערי צדק" בין הפצועים קשה. גם שם היתה דאגתה נתונה לשלום חבריה והיתה מעודדת את הוריה, שחשו לבקרה: "אמא, אל תדאגי לי, אני רק רעבה מאוד ועייפה, לא אכלתי חמישה ימים וחמישה לילות, רק אוכל ואנוח ואבוא הביתה. אל תדאגו לי".

אחותה של בלהה, מרים ציברסקי-ראב"ד סיפרה: "כשבאתי לבית החולים, לבקר את בלהה, היא ספרה לי כי חמישה ימים ולילות שלחה נשיקות למשפחה, כי היתה בטוחה שלא נתראה יותר".

לפי דעת הרופאים שטפלו בבלהה בבית החולים העייפות והרעב שמהם סבלה, קירבו את קיצה.

בלהה נפטרה כעבור יומיים, ביום כ"ט באדר ב' תש"ה, 9.4.1948. נקברה בסנהדריה בירושלים. ב-6.9.1951 הועברה להר הרצל בירושלים.