"הוריו של מוליה שומרי מסורת היו, והחינוך שאותו הקנו לילדיהם היה מסורתי, אלא שחינוך בא בצד השכלה כללית, שאותה רכשו בבית הספר.
עוד בחדרו של ה"רבי" היה שמואל הקטון מתעניין בארץ האבות ונכסף אל אדמת המולדת, בהיותו בן שתים עשרה הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר", וארץ ישראל היתה לראש מאויו והגיגיו.
בשנת 1935 הפליג עם חבריו במסע בלתי לגלי לעבר חופי הארץ, אלא שדרכם זו לא עלתה בידם. אחרי כשלונות ומכשולים אין ספור נשקה סוף סוף ספינתם את חולות החוף, אך משמר בריטי אשר גילה אותם לא הניח ל"פורעי חוק" אלה לרדת מהאנייה והם חזרו אל נמל היציאה. בבית לא נודע עליהם דבר והם נחשבו לאבודים, שכן כדי לא לגלות את מקום הימצאה של האניה, מן הנמנע היה להתקשר עם הבית.רעבים, לאי גוף ונפש, חולים, חזרו איש איש אל בית אבותיו.
לאחר מנוחה של חודשים מספר הם שוב יוצאים לדרך אלא שהפעם היו בכיסהם דרכונים,שניתנו להם ע"י מרכז החלוץ.
באחד מימי האביב הבהירים דרכו רגליו של מוליה לראשונה על החוף הבלתי ידוע, אך האהוב והקרוב כל כך, של אדמת המולדת. חברים, שפגשם בארץ, שידלוהו להסתדר בעיר, אך הוא לא שעה לדבריהם והלך לנתניה, שעשתה אז את ראשית צעדיה.
בנתניה עבד בפרדסים ובבנין. שם גם עבר משברים וחבלי הסתגלות. לאחר זמן קצר עבר מנתניה לחדרה.
ב 1936 פרצו מאורעות הדמים בארץ. שוד ורצח אורבים היו מכל פינה ושביל. מוליה התנדב אל שורות הנוטרים. לילות תמימים רובץ היה בפרדסי הסביבה, נתון בסכנה מתמדת. מכל רחש נחרד הלב. דומה עליך, כי מאחור מתגנב ערבי חרש חרש ורצח בידיו. בשמיים - עננים כבדים. סגריר. צינה של סתו נושבת. הגשם דולף ודולף, משל נפערו ארובות השמים. הו, מה טוב עתה להשתרע על מיטה חמה. אלא שאחר הוא הצו; כי מי אם לא הדור הצעיר יהא בין המגינים?
במלחמת העולם השנייה, עם הגיע הידיעות האחרונות על המתרחש באירופה, מאבד מוליה כליל את מנוחתו ומחפש דרך לנקם. הוא מתנדב לצבא הבריטי. באומץ ליבו, בכבוד העצמי הטבוע בדמו, כבש עד מהרה את אמונם של הממונים עליו, וכעבור זמן קצר הועלה לדרגת רב - טוראי ואחרי כן לסמל.
ב-6 לפברואר 1942, בעת מילוי משימה קרבית, נפל מוליה חלל והוא רק בן 28. הלך והותיר אחריו ילד פעוט שאפילו איננו זוכר את אביו ילד המתבונן ארוכות בתמונת אבא ומבקשני כי אספר עליו ואספר..."