אלבום תמונות
וי לנו, לרעיו הטובים הרבים שהעלינו לשון של זכרונות על ישראל, והוא בן הזקונים והבכור שבחבורה, דמה שלה ולבה שלה. הליכותיו הליכות חסיד, תומתו אינה מצויה וחריפותו אינה מצויה, שהיה מהלך בינינו הלוך ושחוק מחכמה, מבינה, מדעת.
העוד זכור לכם?
"הצריף" - היה לנו מעון של יום טוב. כל ששת ימי המעשה לא היו שקולים כנגד ערב שבת אחד מופלא ומהודר, ומשהגיע, נתכנסנו כולנו. כנסת של רעים ואוהבים, פתחנו בשירה שהיתה מושכת אחריה נימין של כיסוים והיתה פורשת עלינו מאורה של שכינה.
כבר באותם ימים - והם נראים, משום מה, מרוחקים כאגדה - קנה לו ישראל שביתה ב"מזרח" שבלבנו. תכונה היתה בו, אש היתה בו, שלבבו אותו על זולתו מיניה וביה.
ומשנסתיימה פרשת מקראות והחלה פרשת מחולות, נתיחד לו לשר של מחול שבנו עולם מלא. אמן היה בריקודיו אחר "רב" של חסידים שתחת טלית וקיטל היה מפרכס בחולצה רוסית יפת רקמה ומקרטע ברגליו ומטלטל אבריו, איזו רוח, כמה חשק, ואנו מחרים מחזיקים אחריו.
"ר' דוד'ל ר' דוד'ל מוסילקוב - ועכשיו הוא בטלנה".
בו, בישראל, נתגלם גלגול הדורות ושילובם, הוא היה להם סמל ואב דמות. שהרי כמוהו כאבותיו - זיוג למחול רבוא מידותיו ומעליו פרושה הינומה, של כלולות, ומימינו ומשמאלו נרות של שבת.
אוי לנו, שנתחלפו נרות של שבת בנרות נשמה. והוא הנשמה היתירה, הוא הדוד שב"לכה דודי לקראת כלה" - ואנו להקה של ציפורי כנף אחריו, אחריו, במרוצה, ועינינו דולקות מאורו, ובמצחנו - כאות הבל - מנורה של שבעת קנים שאש בינתו הדליקתה ושמן אהבתו עמד בה.
עודנו רך לימים, וכבר נתברך בניצני מעלותיו שלעתיד לבוא. מדבריו הנאוים מחד ושנינותו שאין לפניה חנינה מאידך. המוחל, שמידת חסד בידו ומבקש אלוהים שאין לפניו לא רחמים ולא כוונים של סרק. המפליג בדמיונות שאין להם גבול והנכון למעשי חולין בכל שעה ושעה.
בתוך ציבור של גידולי פרא עמד אילן יפה צמרת וטוב פירות. וי לו לאילן שלא בשלו פירותיו, וי להם לרבים שלא זכו לטעום מפירותיו.
עבר זמן. אידיאולוגיות שונות, אורחי חיים שונים - ואיש פנה לעברו. כבר אז הדריך את ישראל מצפון של מי שלא ניחא לו בחוסר מעשה. ואף שהיה צעיר עקר לפלמ"ח. ומדעת עקר, ומרצון.
לימים נזדמנו. ישראל בגר, התמתן, נהג מעשיו במידה, היו הליכותיו בשופי וכבר סבור הייתי נשתנה עד אין להכיר. אולם, עם שאני מעלה הרהורים אלה, נטל לי בזרועי והכניסני לאולם מידות, היה זה מועדון של נוער. נערים חוללו בו ונערות. היו דמיו של ישראל חומרים, היו רגליו מפרכסות לצאת עד שפרץ ומשכני אחריו ובשופר גדול היה תורע: "הה, כשנמות תקברו אותנו ביקבי ראשון לציון, שם ישנן נערות המגישות כוסות, כוסות יין אדום אדום".
והיה בו מעוזו של יין, ושתינו ושכרנו - התהוללנו, עד שנפלו המחיצות, עד שעמדנו פנים אל פנים ולב אל לב, גלויים, טובים, אוהבים.
וי להן לשעות החסד, וי להם לרגעי האור שהעלה ישראל וכבו בהבל פה.
אך עוד יושר, עוד יסופר באהבת האדם, באהבת הנוסח, באהבת הספר שהם אחד, שהם אחד ישראל נבון ויקר. עוד לא הגיע יום של העלאת דיוקן, יום של אסוף כל הזרעים הרבים שטמן בנו ישראל חזור וטמון, הרבות וטמון. עוד ידובר בקשת הרצון, במעשה שכולו בינה ובבינה שכולה מעשה, ובחריפות שמעיקרה היתה מסבירת פנים ומקרבת לבבות.
"והיתה בת קול מנהמת כיונה" - יונה לבנה שיש בה ממידותיו של נשר, ארך כנפים ונקי כפים, שהלך בהולכים, שהגביה עוף.
בימים רחוקים אמרו מחולותיו שירה. - באלה הימים מפטירים אחריו פיותינו קדיש -
יתגדל ויתקדש שמיה רבה
טוביה
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח