אמסטרדם, יום הכפורים תש"ח.
אבא ואמא יקרים!
הנני כותב מכתב זה בשפתנו מכיון שעומד אני לתאר בו מאורע וחויה יהודית, אשר לא אוכל לתארה בשפה הגרמנית.
היה זה אמש, ליל "כל נדרי" דרך הסמטאות האפלות של הגיטו התקדמנו לעבר בית הכנסת הפורטוגזי הנמצא בלב השכונה. איך נראה רחוב זה לפני 6 שנים? המה מבני אדם בלבושם החגיגי וטליותיהם תחת שכמיהם, משפחות שלוות וילדים עליזים. והיום שקט בגיטו, רק פה ושם נראה עובר אורח נחפז...
אנו מגיעים לבנין בית הכנסת. דרך חומה עבה ושני שערי ברזל כבדים, אנו נכנסים פנימה. האולם שרוי בחצי חשכה המשרה מיד אוירה עצובה ומסטית. בבית הכנסת אין חשמל, רק נרות למאות דולקים כאן - ולפתע מתכווץ הלב - והעינים מתערפלות. לפניך משתרעות שורות ארוכות של ספסלים - והם ריקים. רק הנרות דולקים עדיין על השולחנות, והדונג המטפטף מהם, מבכה כאילו את גורל הבעלים, אשר הלכו ואינם עוד. וקול החזן עולה ומהדהד בבית הכנסת הגדול: "שומר, מה מלילה. שומר, מה מליל?" והתשובה נבלעת בשורות הריקות.
בית כנסת זה, אשר לפני המלחמה אי אפשר היה להכנס לתוכו בלי הזמנה מוקדמת, אשר בחגים המה מרוב מתפללים, בית כנסת זה אשר היה מרכז יהדות אמסטרדם, עומד חצי ריק בליל "כל נדרי".
אני מתישב בפינה, בצל אחד העמודים העצומים אשר הבית נסמך עליהם ומסתכל סביבי. והדבר הראשון אשר אני מרגיש בחסרונו - היא ההתלהבות. אצלנו, בארץ בבית הכנסת רואים התלהבות עצומה מעיני האנשים, כל גופם ונפשם כאילו אומרים שירה. והאנשים כאן, מחוסרי התלהבות, מחוסרי אמונה. אמנם מתפללים הם, אך אין זו תפילה הבוקעת ממעמקי לב מאמין ובטוח, זוהי תפילתו של אדם מיואש ומאוכזב, אשר התפילה אינה משמשת לו יותר משען, אלא דבר אשר נהפך למסורת, לרוטינה.
לפתע אני מרגיש באדם, הלבוש בגדים בלים וקרועים, נכנס לבית, בבטחון של אדם המכיר את דרכו, הוא עובר בשורה ריקה לגמרי, ובאחד המקומות הוא מתישב. ואני רואה כיצד עיניו מופנות מעלה אל היציע, מקום הנשים, הריק עתה לגמרי. והאיש יושב ומביט, ודמעות זולגות מעיניו. לפתע הוא קם, מתנער, וכאילו בבהלה הוא יוצא את הבית.
בפינה שניה עומדים שני יתומים, עם פניהם הדלות ועיניהם השקועות עמוק בחוריהם, ממלמלים דברי תפילה. לפי המנהג העתיק הם עומדים יחפים, ורועדים מקר על הרצפה, אשר את שטיחיה הנהדרים שדדו הגרמנים. התפילה מסתיימת, הטליות מורדות, והאנשים מתפזרים. אני נשאר עדיין עד שכולם עוזבים, ויושב לי בודד. אמנם עצוב, עצוב מאד היה הערב, אך כשאני עוצם את עיני ורואה את הנרות המבצבצים, עולה בלבי גאוה מיוחדת, על היותי יהודי. אמנם כבו הנרות בימי המלחמה והגרמנים המנצחים שרו על חורבות הגיטו את ההויסט ווסל; ועתה, נמחו הגרמנים מפני האדמה והנרות - דולקים שוב. ואני נזכר בדברי הנביאים שלנו, בדבריהם וחזיונותיהם: "נצח ישראל לא ישקר". וצדק גם אמבר, מחבר "התקוה" באמרו "שמעו נא אחי בארצות...", קול אחד מחוזינו - רק עם אחרון היהודי, גם אחרית תקותנו.
כאשר ישבתי באוירון, וחוף הארץ נעלם מעיני, כתבתי ככה בפנקסי:
שלום לך ארצי, אכן נפרדנו
פרידת בן ההולך לנכר,
אך הברית העזה שכרתנו,
תשיבני אליך, בבא זמן.
ואשובה!
נשיקות!
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.