... עוד טרם נחת האוירון מכל צד נשמעה הקריאה מפי הבחורים הרצים לקראתנו: אלי! אלי! הינהו גם: אלי. בחור גבוה, צנום, משהו של נחשת שחומה ושל נשר אצילי בפניו. עינים שחומות זהובות דבשיות, יחף, "עלמי" מאד. טפוס המושך והיוצר מרחק מסויים כאחת. רצו הבחורים (כל אחד מהם חמוש ויחף - מזיגה משונה במקצת), קבלו בהתרגשות את פני האוירון, את הטיס, גם אותי, פרקו את המטען המועט שהיה באוירון, דאר, עתונים, והלכנו. אלי קבל את פני ספק בשמחה, ספק בתמיהה. אלי הוא מ"פ, מפקד נבטים ובית אשל. בחור נבון, אחראי, גאה, עושה רושם של נער בן 18-19 המשחק תפקיד של מבוגר יותר, וע"י כך הריהו יותר רציני משאפשר לצפות. הוא מוביל אותי דרך גדרי התיל, חפירות, בקפנדריות מסובכות, בין אזור ממוקש מיקוש סמיך למשנהו, מקצתו תמה מקצתו שמח ומופתע לבקור בלתי שכיח.
...ואלי מספר לי על עוד צייד אחד, הוא אשר התיר כל מזימה משני הצדדים: מצד השכנים הערביים ומצד הקומץ הקטן של היהודים הנצורים אשר בנבטים: כאשר הופסקה התחבורה, ולאט לאט אזלו גם הפרודוקטים מהמחסן, הרעב החל להציק. מדי יום ביומו צומצמו המנות הדלות יותר ויותר; הערבים מהסביבה חיו עם הנצורים בשלום, ואף לא אחת הביאו מקח של מזונות שונים לשבור את הרעב. אולם מאחר שהופיעו המצרים בסביבה והטילו את אימתם על הפלחים השקטים והבדואים רועי הצאן השכנים, חדלו מלבקר את המקום, ואך "ידידים" בודדים ומוסרי ידיעות בשכר, שמרו להם אמונים. וקרה בגבור הרעב, כאשר נראה רועה צאן עם עדרו על אחת הגבעות הסמוכות, פשטו הבחורים והקיפו את הצאן, הובילוהו והכניסוהו למכלאה בחצר הסגורה. בסלסולי דרכים הנהירים אך להם בין מוקש למוקש. את הרועה שלחו לחופשי. את רעבונם שברו ואף לבית אשל הביאו באורחות לילה מסוכנות מפרי "הפשיטה". אך מאותו היום הורגשה איבה גלויה מצד השכנים והמעטים אשר היו נוהגים עוד לבוא הוקירו רגליהם ממבואות החצר.
,המצב הולך ומחמיר" - ממשיך את ספורו אלי - "האספקה לקויה מאד, במשך 8 חדשי המצור, עוד בתחילתם פרצו פעם אחת מספר ג'יפים את הדרך, מקבוץ חצרים, למקום תוך חילופי יריות קשים, כדי להביא מזון ותחמושת, אך מאז נותק הקשר לחלוטין. והאוירון הקטן אינו מספיק כדי חלק מהדרוש". "ומים"? - אני שואלת. "מים במשורה, אם כי יכלנו לקבל מים בשפע, מהבאר העשירה במים שבמקום, אך חסר הדלק להניע את המשאבה. האנשים עוסקים כאן אך ורק בחפירות, ושוב פעם בחפירות, הכנות בונקרים ובניתם. מחצית מהאנשים משכנם תחת האדמה."
... אנו נכנסים ל"חדר המפקדה" שהיא גם חדר מגוריו של אלי ושל החובש הפלוגתי. הנני מוציאה את התפוחים המעטים ואין קץ לצהלה. המפקד הרציני והחמור, קמוט המצח והמודאג, היה לפתע לילד קטן ושמח. זה כמה חדשים לא ראה פרי טרי. אך לפליאתי הגדולה אינו נועץ את שיניו בתפוח. הוא סופר אותם, לוקח סכין וחותכם רבעים רבעים - יטעמו כולם וישמחו כמוהו.
כזהו אלי
מבוישת הסתכלתי בשמחתו האבהית-הילדותית, בחלקו את התפוחים בין החברה.
רבות ומרות הטענות של אלי. אין לו אף מ"מ ואף לא מ"כ אחד, אין לו למי להשאיר את הפיקוד, אף לא ליום אחד, זה שמונה חדשים. והוא נדרש לימים מספר לבית חולים, על מנת להוציא את הרסיסים המכאיבים מקרסולו, ואינו יכול לעזוב את המקום. את זאת לא הוא מספר. את זאת מספר החובש הפלוגתי הדורש לשולחו מיד. אלי עצמו הוא חבלן מומחה, ומלבדו אין חבלן במקום. כל המיקוש מבצע הוא לבדו בשמוש עזרה טכנית בלבד מצד החברים. ומפות טובות אין. הכל יש להכין במו ידיו. ישנו קשר אחד בלבד, העובד 24 שעות ביממה, והוא ישן עם המכשיר. משקפת טובה אין. והנשק מצומצם.
...לא קל למפקד במקום כזה.
אך אלי מחזיק מעמד. במדת היכולת הוא גם מרצה, גם מלמד עברית עד כמה שזמנו מרשה. ויחד עם זאת הוא שומר על משמעת ועל "דיסטנס". בוקר בוקר תרגילי הסדר המסורתיים כבצבא סדיר...
...וכאשר המראתי למחרת ונפרדתי מאלי, דמותו לותה אותי בין הבולטות ביותר אשר הבאתי עמי מן הנגב. תמיר, יפה תואר בלתי רגיל, סגור, איתן, יהיר, בתי נרתע, אחראי - מפקד למופת.
אנדה פינקרפלד-עמיר
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.