אלבום תמונות
יושבת אני ותמונתו לפני. האמנם? לא נשוב לראותו בינינו? לא נראהו צועד במושב? האמנם לא ישוב עם שאר בנינו הביתה?
ונדמה לך, רק אתמול ישב עמך, רק תמול בא וסיפר לך את החלטתו להצטרף לשורות הפלמ"ח, ושמח כשאמרת לו כי אכן צריך הוא ללכת, צריך לעזוב את משקו ולהצטרף לצבא המחתרת. עוד מהדהדים באוזני דבריו:"עוד תראי, בקום מדינתנו, יהיה צבא זה בסיס לצבא ישראל", והלך...
ימים עכורים היו אלה אז. מאבק בלתי פוסק בדרכים ירושלימה, קרבות חודרים עם שכנינו הקרובים, התקפה ראשונה על הקסטל, מחלקת הל"ה לגוש עציון, גוש עציון במאבקיו הראשונים על קיומו, פרשת עטרות ועוד ועוד...
כמה חרדנו אז לכולם, כמה דאגנו לכל בנינו המפוזרים בחזיתות. מה ציפינו כולנו, האם והאב, החברים במושב - כמה ציפינו כולנו לאות חיים, למכתב או פתק בלבד. וכשבא הפתק מן הבן במרחקים - הוא היה בבית הערבה - מיהרנו למסור לאם: עדיין חי הוא...
והפתקאות ממנו, קצרות היו לרוב, ואולם מעודדות היו בתכנן:"יהיה עוד טוב", "מי הם כי יוכלו לנו?", ועוד ועוד... תמיד האמין בתקומת המדינה, תמיד בטח בחיילינו וברוחם. אופטימי ובטוח היה כי ה"סטן" והרוח ינצחו את הטנק..
יום אחד קיבלנו פתק כי יבוא לשבת הביתה. ורבתה כה השמחה. אך למחרת... "בנכם נמרוד נפל בסביבות ים המלח"...
והוא רצה כל כך לראות בתקומת עמו, רצה לחיות את חייו במדינה העברית - והנה פגע בו הגורל עוד לפני הגשמת החזון. לא זכה לראות כי אכן, גבר ה"סטן" על המקלע, וגבר המקלע העברי על טנק האויב.
הה, נמרוד, לא יכולנו לפחות לספר לך כי חייך לא לשווא ניתנו, כי משאלותיך נתקיימו, כי אמרותיך צודקות היו. לו יכולנו...
חנה, ירקונה
מתוך "במעלה", 4.3.1949
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח