אלבום תמונות
בשנת ה'תרפ"ח, בעמק יזרעאל, נולד בני השני נמרוד. בהיותו בן שנתיים וחצי הגענו להתיישבות במושב ירקונה. מהיוולדו היה תינוק יפה תואר, ולו עיני תכלת שהיו לשיחה בפי כול. פיקח, זריז ואמיץ לב. מצא ענין בכל משחק, אהב בעלי חיים, הרבה לרוץ, לטפס, לקפוץ.
כרוב ילדי הארץ עברו עליו ימי ילדותו בין "מאורעות" למלחמה. כשהיה מגיע תורנו לצאת לשמירה - היה נמרוד שולחנו בשקט, ומודיע נמרצות, כי גם על אחיו הבוגר ישמור, ואל דאגה.
לעתים חשבתיו לקשה או עקשן, אבל שוכנעתי כי בעל אופי הנהו. כשניסיתי להוכיחו כי חבריו לא כמוהו ינהגו, היה פוסק עזות: "אחד כך ואחד כך", ושיכנע.
אכן, מילדותו היה עצמאי במחשבותיו, משחקיו והחלטותיו. בבית הספר היה תלמיד בולט בהופעתו, בכוח המנהיגות שבו, רציני בלימודים ומתעניין בכול.
בגמרו את לימודי בית הספר העממי פנה ללימודים בבית הספר המקצועי מכס פיין, ואחרי כמה חדשים הכיר שטעה בבחירתו: טבעו העליז, התוסס, השואף לחבוק עולם, לראות ולחוש, לא התאים למתכת הצוננת, למדעים מדוייקים בלבד, לבגדי עבודה אפורים. בעיניו כל אלה היו חסרים מרחב, יופי, חיים.
בעצמו הלך ל"בית ספר תיכון חדש", סידר ענייני שטרות ותעודות והחל לומד שם.
תחילה דאגנו קצת למעשהו זה, ולכן שמחנו כאשר קיבלנו את דרישת השלום מבית הספר, כי אמנם נער בעל אופי ויציבות הנהו, ידע את אשר רצה והעז.
פה מצא כר פעולה נרחב: לימודים, ספורט, מוזיקה. תמיד ראיתיו עסוק. לעתים נזפתי בו על שאינו עוזר לנו, על אשר לכל דבר ימצא כוח וזמן ורק לא לעבודה; אולם לא יכולתי לעמוד בפני חשקו לראות ולקרוא, לטייל ולפעול בתנועת הנוער.
אהב יופי, פרחים, נוף, תמונה, ספר טוב, נערה יפה. אהב שמחה - מוזיקה עליזה, חגיגות, מפגני ספורט. אהב את הוריו, חבריו. לא נטר טינה לאיש, לא התקוטט מעודו עם בני גילו.
עד הליכתו לפלמ"ח גדל תמיד בבית (בניגוד לאחיו שלמד בחוץ). מינקותו היה קשור בי במיוחד. התפנק אצלי ופינקתיו...
כשגדל נראה לי הדבר טבעי יותר, כי טעמינו יהיו שוים ביחס לתמונה, ספר, מחזה או בגד, וכי סיפר דוקא לי מהגיגיו ומאורעותיו.
נמרוד ידע יפה לשמור על יחסים יפים בבית. מחונן בשכלו, זריז בלשונו, בעבודתו, במחשבותיו, ידע לתקן במהרה כל פגם או עיוות שנגרם מצדנו או מצדו. כל כעס או טרוניה היה הופך לבדיחה ולהלצה והכול נסלח, ורוח טובה באה. כשאביו שכב חולה בבית חולים, הרי עצם הופעתו ודבריו המעטים היה בהם להשרות אוירה אופטימית. אולם עם עליזותו ידע להיות רציני, אחראי ושומר סוד. עבודתו בהגנה נודעה לשבח.
אהב את אחיו, ובגאוה רבה עקב אחריו בלימודיו וטיוליו, ולעתים גם התקנא בו על היותו איש פלמ"ח, ואין פלא שהלך בדרכו כאשר גדל. מילדותו התמצא בחברת גדולים בשנים ממנו, היה מבקר את אחיו ב"כדורי" ובית קשת. רכש שם חברים, ידע לקשור קשרי רעות ולהתחבב על הכול. ידידות אמיתית קשר עם גיסתו, כשוה לו בגילו ובערכו. עם עזוב אחיו את הבית, נעשה הוא לבוגר והיה אחראי ורציני במשק, בהתיעצויות משפחתיות, בלימודים.
חתר וביקש למצוא דרכו, וטרם מצאה. התקשה להחליט מה יעדיף על מה, רצה בכול: קסם לו נוף הארץ, הקיבוץ; רצה להשתלם ולהוסיף ללמוד, ובחר בפלמ"ח כדרך ביניים לחישול אופי ושירות יעיל ביותר לעם.
בקיץ ה'תש"ז הצטרף להכשרת בית הערבה ששירתה בפלמ"ח. חבריו אהבוהו והרבו לספר לי, אחרי מותו, על שמחתו ואומץ לבו, איך נעשה במהרה למרכז החברה, למרקיד ומשפיע עליזות. המפקד ראה בו איש הפיקוד לעתיד.
בחדשים המועטים שהיה בהכשרה הספיק לקחת חלק בקרבות ובליווי שיירות. מכתביו הביתה היו קצרים ונמרצים, רצה רק להרגיענו, כי לכתוב על המתרחש אסור היה עדיין.
בימיו האחרונים הידק קשרי רעותו עם מכירו מילדות רפי זילברמן (אף הוא נפל). בביתו אף בילה את השבת האחרונה.
ביום א' כ"ו במרחשון יצא מן הבית (היה חולה וטרם הבריא, אבל חשש שמא תנותק הדרך ולא יוכל להימצא עם חבריו). יצא עלם פורח, מלא מאויים ותקוות.
ביום א' אדר ראשון, בדרך אימים רוויה דם ורעמי פגזים, הגעתי לבית הערבה, לטמנו בחטף ובחשאי באדמתה.
היה גשם, יום קודר ועצוב מאד, וחשך עלי עולמי.
האם