טבע נדודים ותלאות המלחמה, נהפך במהירות לאחד הנושאים בעול העבודה והיצירה. ללא גבול ציינו את אפיו. כך נכנס ועבד בענף הפלחה, כך הלך עם ראשוני המגוייסים לפלמ"ח וכך התייצב בשורות המגינים על הבית.
במשך כל ימי הקרבות עמד ליד מרגמה "2 והפליא קלוע אל שורות המסתערים ואל ריכוזי האוייב. גם בשעות הקשות ביותר לא סרה מפניו ארשת הבטחון והשלווה. הרגשה זו, היא אשר העלימה מעיניו את חובת הזהירות. שנאתו לאויב דחפה אותו להעמיק חדור "בשעות השקטות" אל שדה הקרב, לחזות במו עיניו את עשרות הגוויות של הללו שהלכו אלינו לכלותנו, והיה חוזר טעון שלל לרוב.
ובאותו יום מר, בשחר יום י"ב תמוז תש"ח, יצא לכיוון הבאר הקטנה. הוא וצבי שוורץ. איש מהמטה לא ידע על צאתם. קול נפץ אדיר גילה את הסוד לכולנו. חיי אברמק קופדו במקום. ששון החיים ותקוות מזהירות נגדעו ברגע אחד...
בגלל נטייתו המוזיקאלית והכושר לארגון מסיבות תרבותיות, תרם הרבה בתחום זה למען הקיבוץ. כאן נשקפו לו סיכויים להתקדמות, ולמעשה היה בראשית הדרך. הביא איתו מהמסורת הברוכה של קן השומר הצעיר בקולנו ונסיון של עבודה במשרדי ההנהגה הראשית בפולין.
תקופת גיוסו בפלמ"ח חישלה נוספות את אפיו החברתי, ונוכח המאורעות בארץ, היה מקומו בין המומחים לנשק "הכבד" שהיה אז ברשותנו. אומץ לב ובוז לסכנה - נהפכו אצלו לקווי אופיו בימי הקרבות.
לאחר נדודים עם הטרקטור במרחבי הנגב ובאהלי הפלמ"ח, הורגשה בו הכמיהה לחיים של קבע ולחיי משפחה. מה רבה שמחתם של כל ידידיו כשאברמק "נכנס לחדר משפחה". הוא לא הסתגר בביתו. חדרו היה מהראשונים שנהרסו ונחרבו על ידי תותחי האויב. אך לפני פרוץ הקרבות. היה זה "קן " נעים, מסודר טעם ובנקיון. בו נערכו ישיבות ועדת התרבות. חזרות של נגינה, בו טיכסו עצה בדבר המקהלה ובדבר מסיבות, על ספל קפה שחור, נוסח הפלמ"ח.
עיניו הבהירות והטובות נשארו פקוחות גם לאחר המוות, וזרועותיו צנחו מעל גבי האלונקה. כאילו רצה לחבק במבטו ובזרועותיו את העולם, שממנו נאלץ להפרד. באהבה וברחמים עצמנו אנחנו ידידיו את עיניו, ובדומית יגון נשאנו את האלונקה קדימה אל האין סוף...
מתוך "קול נגבה"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח