אברמק - כינוי חיבה זה ניתן לו באחת ממושבות הקיץ בסביבה הכפרית של עיר מולדתנו קולנו - בה השתתף.
וגם כשבגר והפליג הרחק ממחוז ילדותו ליווהו השם. אולי גם כן כביטוי לתום נער, לטוהר ולחיבה.
מאז ומתמיד קסם לו עולם הצלילים. אהב את המוסיקה, ואף ניסה את כוחו במיתרי הכינור. אך דרך חייו הרפודה אכזבות הגיעה גם לכאן. בבואו ארצה הוא בוחר לנגן בכלי הנגינה העממי - במפוחית היד.
במסיבות ההווי ליד המדורה והפינג'אן בתקופת היותו בפלמ"ח - נתחבב עליו ביותר כלי זה, המרקיד והמרנין, ומאז הירבה לנגן בו. צלילי האקורדיון היו בוקעים מחדרו תמיד. בחגיגת נוער כבמסיבת קיבוץ, בליווי של מחול כבזימרה בציבור - היה מופיע כשחגורת האקורדיון חגורה אלכסונית על גבו - ומנעים מנגינות.
ראיתי בו את ה"טרובדור" בגילגולו של מנגן המהנה את העם במנגינותיו, או את "כלי הזמר" היהודי, איש העם, המאציל מכשרונו בימי שמחה. בכל עת ובכל שעה מבלי להפציר בו כלל - היה בא לנגן.
כי היה אברמק צנוע, ענו מאוד ונוח לבריות, כמידת ישרו כן מידת ענוותנותו. איני מכיר כמעט שני לו, למידה זו בקיבוץ. עד כדי ביטול עצמי. גם שטח מוסיקאלי אחר, הזימרה המקהלתית - היתה חביבה עליו מאוד. אם היתה קיימת בשנים האחרונות מקהלה בקיבוץ - הרי הור היה שנשאה על כתפיו.
עם מותו אבד לקיבוץ אחד מנושאי כליו העיקריים של חייו התרבותיים.
ש.ס.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח