סרן אלימלך זאב אלי אבנר ליכטנשטיין ז"ל

קורות חיים

בן יהושוע וחנה. נולד ביום ט"ז באייר תרצ"א (3.5.1931) בירושלים. משפחת אלימלך שכלה שני בנים במלחמת הקוממיות, את אבנר ואת יעקב.

כאשר הגיע אלימלך לגיל הלימודים למד בבית הספר היהודי "גאולה" שבעיר ואחרי שסיים את לימודיו היסודיים למד בבית הספר המקצועי "עמל" שם. לאחר מכן למד בטכניון העברי בחיפה והמשיך באינסטטיוט הטכנולוגי של אינדייאנה שבארצות הברית- והיה למנהדס מכונות.

השתייך לתנועת "גורדוניה" ול"התנועה המאוחדת".

לצה"ל גוייס בפברואר 1948 והוא אז בן ט"ז ומחצה, הועסק, כאיש הפלמ"ח, בלויי השיירות לבירה. בפעולה האחרונה של יעקב אחיו (ר' לעיל) עמד אלימלך, שהיה צעיר ממנו, להשתתף במערכה, אולם יעקב הבכור דרש בתוקף שישלחו אותו תחת אחיו הצעיר. רצוי לציין בזה כי אלימלך נקרא על שם סבו, אלימלך ליכטנשטיין, שנרצח בחברון במאורעות 1929 ושנקבר שם בקבר האחים - ורצה הגורל שאלימלך היה קצין מבצעים בגדודו שהיה מן הראשונים שנכנסו לאחרונה לשחרר את חברון.

מאז מלחמת הקוממיות נטרה לה המשפחה שנאה לחברון, אך בבוא העת, במלחמת ששת הימים, עמד אלימלך הצעיר במבחן המסורתי הנעלה כאשר היה נתון בידו גורל חייהם של תושבי העיר בזמן הכיבוש.

אהבת האדם וכבודו, ולו יהא זה גם אוייב, היו יקרים בעיניו וכל מי שהכיר את אלימלך הצעיר יעיד על מעלותיו הרבות כאדם בעל מעוף וכשרון אך מעל לכל היתה בו נשמה אוהבת את האדם. יש לראות סמליות רבה שהוא, ודווקא הוא, היה היהודי הראשון שנכנס לחצר מערת המכפלה בחברון וגם לאחר מלחמת ששת הימים נשארה ידידות כנה ונאמנה בין אלימלך לבין מנהיג העיר כולל ראש העיר עלי ג'עברי, גם יחסי כבוד הדדים עד ליומו האחרון. כוח מופלא היה לו לרכוש את לב הבריות וזה היה שירות טוב לא רק לעמו ולעצמו אלא אף האציל על כל סובביו גם בתקופת לימודיו, בעבודתו עם הממונים עליו ואלה שעליהם היה הוא הממונה, וגם במסגרת שירותו בצה"ל. לא רק בדרך הטבע הוקנתה לו ברכה זו אלא בעקבות חינוכו הלאומי היהודי הקנה לו בית אביו את התכונה הזאת ובעיקר שירותו בשורות הפלמ"ח. רע לכל אדם היה וידו מושטת לעזרה לכל ניצרך. מראשוני היחידה היה וממקימיה- כטוראי התחיל והגיע לדרגת סרן שהתנדב לכל תפקיד, וגם למסוכן ביותר. הוא היה נותן הרבה מזמנו הפנוי ליחידתו, למפקדיו ולפקודיו וכן היה משרה מרוחו עליהם.

אחרי מלחמת ששת הימים היה יוצא מדי פעם למילואים עד שביום ב' בתמוז תשכ"ח (28.6.1968) מצא את מותו בשעת מילוי תפקידו כאשר חזר מאימוני קבוצת קצינים. הניח אשה ושתי בנות קטנות. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים.

מפקדו, צבי עופר, שלח מכתב תנחומים לאביו של אלי בשלושים לנפלו- ובין השאר כתב: "הספקתי להכיר את אלי תקופה קצרה שהחלה בימי הכוננות של ערב מלחמת ששת הימים. מיד בפגישתנו הראשונה נקשרה בינינו רעות והבנה. רמז דק הספיק כדי שנבין איש את רעהו. אלי היה קצין המבצעים של הגדוד וככזה היה יד ימיני בכל הנוגע למשימות שהוטלו על גדודנו. הוא היה בעל מרץ בלתי נדלה, בעל יוזמה ומעוף, ולא הייתה בו הסבלנות לחכות לפירוטן של הוראות. הוא היה מקדים את כולנו בראיית הנולד ואם אנו טיכסנו עצה לפתרונן של בעיות הרי בפיו של אלי היה מצוי כבר העיון לפתרון. התכונה שהרשימה אותי יותר מכל הייתה לאהבתו לכל. לבו היה רחב כדי לאהוב את כולם. אבל מעל לכל אהב את מולדתו למענה היה מוכן להקריב את כולו. מכאן נבעה אהבתו הגדולה לצה"ל, לגדוד ולתפקיד אותו מילא. אלי היה ער לכל בעיה שעלתה בגדוד וקנאי לשמו הטוב של הגדוד בכל הקשור בביצוע המשימות הצבאיות- טוב המידות ונקיון הכפיים. אם קרה שמישהו פגע בשמנו הטוב הרי אלי היה זה שהיה נזעק לקראתו. זוכר אני כיצד התמלא שמחה כאשר עמדנו בשערי העיר חברון, עיר אבותיו: הנה הגיע הרגע לנקום את נקמת דם אבותינו... ושזו נפלה בידינו התגברה אהבתו הגדולה לנברא בצלם אלוקים והזהיר את חבריו לנשק לא לגעת באיש חסר הגנה. זאת ועוד: כאשר נודע לאלי שילדה ערביה נפגעה מכדור תועה הסיעה לבית החולים, הביא לה ממתקים ונפרד ממנה בנשיקה. כזה היה אלי!

לך, אב יקר אבד הבן השלישי במערכות ישראל. לנו אבד מפקד נערץ ורע. אנו, חבריו לנשק, נמשיך בדרכנו אנו ונשמור על מורשתו של אלי. אנו דבקים באותם עקרונות בהם דגל ונגן על מדינתו שאותה אהב". ולאשתו כתב בו ביום בין שאר הדברים: "יודע אני, תמר, שאין מילות נחמה לאבדן בעל ורע טוב, אב מסור ורב כשרון. אך גם לנו כחיילים אין שום נחמה. בנפלו אבד לגדוד אחד מבכירי הלוחמים והמפקדים. יחסרו לנו אהבתו ודאגות לאין קץ, דבקותו הלוהטת בתפקידו ובמשימותיו, נאמנותו המופתית ומרצו העילאי, בהם חיזק ידיים רפות ונסך עוז ואומץ בלבבות בימים קשים. אנו, חבריו לנשק, נוצרים את זכרו היוקד בלבנו בדרכנו שלנו, בדרך קיום משאלותיו של אלי, בדרך שמירת גבולות המדינה בחיי העם..."

בספר "נזכור", שבהוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים והסתדרות הסטודנטים שבה, בעריכת יהודה האזרחי, הובאו תולדותיו וקיצור תיאור הקרב האחרון שלו.